עת"מ 56383-06-17

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה נגד חוק העזר לשילוט של עיריית תל אביב-יפו ותחולתו על עסק מסוים ובפרט על תחנות דלק. בעתירה נטען כי דרישות השילוט והאגרות שדרשה העירייה אינן סבירות. בית המשפט בחן את תכליות חוק העזר, הכוללות שמירה על חזותה האסתטית של העיר והבטחת שלום הציבור, ומצא כי דרישות העירייה היו סבירות ככלל, למעט שלטי מחירון כנדרש בחוק. בית המשפט קיבל את פרשנות העירייה לפיה תחנות הדלק הן מתחמים פתוחים הנגישים לציבור ולכן ראה בכל השלטים, למעט מחירונים, שילוט בשטח העסק החייב בתשלום. לאחר שבחן כל אחד מהשלטים המדוברים, דחה בית המשפט את טענת העותרת כי חלקם דקורטיביים ולא פרסומיים. עם זאת, בית המשפט מצא כי שלטים המציגים את מחירי הדלק אינם כפופים לחוק העזר, שכן הם אינם אופציונליים ואינם מפרסמים את העסק. לעומת זאת, שלטים המציגים הנחות נחשבו לפרסומיים וכפופים לחוק העזר. בסופו של דבר, ביטל בית המשפט את דרישות התשלום עבור שלטי המחירון שצוינו, אך דחה את יתרת העתירה. מאחר שהעתירה לא צלחה ברובה, הורה בית המשפט לעותר לשלם את הוצאות המשפט של העירייה. פסק דין זה מדגיש את האוטונומיה של הרשויות המקומיות בהסדרת עניינים מקומיים ומכיר בהצדקה לדרישות רישוי ואגרה בשילוט.