בג"צ 7596/03

תקציר

בית המשפט בחן האם טענות העותר מצדיקות את ביטול צו ההחרמה בדבר פגמים לכאורה ברמת הרשות ובמישור הפרוצדורלי. בעתירה נטען כי הצו הוצא ללא סמכות מאחר שהמעשים התרחשו בלבנון ואינו נופל תחת שתי החלופות המאפשרות את הוצאת הצו. עם זאת, בית המשפט מצא כי התקנות חלות על עבירות שבוצעו מחוץ לישראל וכי הצו הוצא על סמך מעללי העבר של העותר. באשר לשיהוי המנהלי של 9 שנים במתן הצו, בית המשפט הניח כי אכן מדובר בשיהוי אך בחן את סוגיות השיהוי. בית המשפט קבע כי העותר לא נפגע מהעיכוב, שכן הוא לא הסתמך על הכסף במהלך מעצרו ומצבו לא הורע. מאחר שהעותר לא נפגע, והאינטרס הציבורי לא יושג על ידי ביטול הצו, לא מצא בית המשפט הצדקה לבטל את הצו בעילות אלה. בית המשפט דחה גם פגמים אחרים שנטענו בצו, לרבות טענות להשתק והיעדר שימוע, וקבע כי העותר לא הוכיח הסתמכות או שינוי במצבו וכי לא מיצה את הליך השימוע המאוחר. החלטות המינהל מתקבלות ככלל, והעותר לא סיפק תשתית עובדתית לקיומם של מניעים זרים. השופטת חיות והשופטת מלצר הסכימו עם פסק הדין, והאחרון הוסיף כי השיהוי מובן לאור גישתן הראשונית של רשויות הביטחון לכספים כאל "שלל השייך למדינת ישראל". העתירה נדחתה ללא הוצאות.