תא"מ 54888-01-12

תקציר

התיק סובב סביב בעל עסק, התובע, שהפסיד בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו על ידי הנתבע בגין הפרת חוזה. בהמשך פרסם הנתבע פוסטים רבים בבלוג האינטרנטי שתיארו את התובע כ"נוכל שלוכד לקוחות". התובע הגיש תביעת לשון הרע בסך 30,000 ₪ כנגד הנתבע. הנתבעת לא הכחישה את פרסום הפוסטים אך טענה כי הם נכונים ונועדו להזהיר אחרים מפני התנהלותה העסקית של התובעת. הפוסטים המדוברים פירטו גם את ההפרות הנטענות של התובע ואת סירובו לשלם את חובותיו. בית המשפט בחן את המקרה דרך עדשת דיני לשון הרע והזכות החוקתית לחופש ביטוי. היא פירשה את משמעותם האובייקטיבית של הפרסומים ואת הפוטנציאל שלהם לפגוע בעסקיו של התובע. בעוד התובע טען כי הפוסטים פגעו בשמו הטוב והובילו לאובדן לקוחות, הנתבע הצדיק את מעשיו כאזהרה לציבור. השופט קבע כי הפרסומים, שנעשו באתרי אינטרנט שיתופיים, היו דעה אחת מני רבות וככל הנראה נבלעו בנפח המידע העצום ברשת. הם לא פגעו תיאורטית בעסקיו של התובע ולא היוו לשון הרע כהגדרתה בדין הישראלי. יתר על כן, פרסומיו של הנאשם אפשרו גם נרטיב נגדי וביקורת, ובכך תרמו לשיח רחב יותר. משכך, צידד בית המשפט בנתבעת, והגיע למסקנה כי הפרסומים אינם משמיצים את התובעת, ונותנים משקל רב יותר לחופש הביטוי במקרה זה. השופט ניתח גם את טענת הנאשם בדבר "אמת בפרסום" ומצא אותה בלתי משכנעת. תיאורו של התובע כ"נוכל" לא היה עובדתי אלא פרשנותו הסובייקטיבית של הנתבע לפסק הדין לטובתו באחת משתי הטענות. מורכבותו של פסק הדין פשטה יתר על המידה על ידי הנתבע בהודעותיו. בנוסף, הקשיים בגביית החוב, שהוזכרו בפוסטים, לא תרמו לאינטרס הציבורי. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. פסק דין זה משקף את המאפיינים הייחודיים של פרסומים באינטרנט ואת השפעתם הפוטנציאלית על דיני לשון הרע מסורתיים.