ע"א 3615/09

תקציר

ערכאת הערעור דחתה את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לטובת המשיב. בית משפט קמא מצא כי המערערת, שהייתה עיזבון של משכיר שנפטר, קיבלה שלא כדין תשלומי דמי שכירות מהדייר המשיב מבלי שהאחרון ניכה מס במקור כנדרש בחוק. השוכר לא יכול היה לנכות את המס מכיוון שהעיזבון לא סיפק לו את אישור הפטור הנדרש, אותו סירב העיזבון לתת מכיוון שרצה להסתיר את הכנסות השכירות שלו מרשויות המס. בית משפט קמא החיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט כדי להורות לעיזבון להשיב לשוכר את המסים שהיה עליו לשלם. בערעור אישר בית המשפט מחדש את ממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית משפט קמא, וציין כי טענות העיזבון כבר נדונו ונדחו באופן מקיף. גם טענת העיזבון כי יש לדחות את תביעת המשיב מחוסר מעמד נדחתה, שכן העיזבון תבע בעבר את המשיב כאישיות משפטית והיה חתום על הסכם פשרה באותו מקרה. בית המשפט מצא כי התנהלות העיזבון לאורך כל ההליך התאפיינה בחוסר תום לב ובניסיון לעכב מינוי מנהל עיזבון, וכי העיזבון אינו יכול לטעון לאי יריבות כעת. בית המשפט הוסיף ואישר את תחולתו של בית משפט קמא על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וקבע כי העיזבון קיבל טובת הנאה שלא כדין וכי למשיב היה תירוץ סביר שלא לנכות את המס. גם טענותיו השונות והאחרות של העיזבון – כי בית משפט קמא הטיל חובה להציג פטור מניכוי מס במקור, כי שומת המס של המשיב לא הייתה מתבטלת אילו עמד בפקודה הרלוונטית, וכי טענת המשיב היא נזיקית ואינה יכולה להקים זכות תביעה – נדחו. בית המשפט הסכים עם שיטת חישובו של בית משפט קמא את הסכום שיש לפרוע ואישר פסיקת הוצאות משפט ואגרות, שהיו סבירות ומידתיות בנסיבות העניין. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והעיזבון חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.