ע"א 4958/99

תקציר

במסגרת תביעה זו הוגשו החל משנת 1970 שורה של תביעות נזיקין נגד מדינת ישראל וחברת המים "מקורות", בעקבות שני שיטפונות בכנרת. בעוד שפסק הדין הראשוני קבע כי הנתבעים אחראים לשני השיטפונות, ערעור משנת 1982 ביטל את האחריות לשיטפון הראשון, במידה רבה בהתבסס על עדותו של עד מפתח שטען כי ננקטו כל האמצעים האפשריים למניעת השיטפון. עם זאת, שנים לאחר מכן, מהימנותו של עד זה הוטלה בספק במהלך הבוררות על המבול השני, שכן הבורר מתח ביקורת על עדותו של העד כהונאה. בשנת 1996 טענו המערערים כי פסק הדין משנת 1982 התבסס על עדות שקר וביקשו לבטלו. המשיבים טענו כי תקופת ההתיישנות חוסמת את התביעה. בית המשפט העליון אימץ עמדה זו וקבע כי תקופת ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות מתחילה עם גילוי התרמית, אשר נקבע כי היא בשנת 1988. עד שהגישו המערערים את תביעת הביטול בשנת 1996, חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. כתוצאה מכך, פסק הדין הראשוני בערעור משנת 1982 עמד בעינו, ותביעת המערערים נדחתה עקב חלוף תקופת ההתיישנות. בית המשפט העליון אישר כי בעוד הונאה יכולה לבטל פסק דין, תביעות לביטול חייבות לעמוד במגבלות זמן פרוצדורליות. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור והורה למערערים לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.