ע"פ 22590-01-14

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים להרשיע את המערער בתקיפת שוטר, גרימת חבלה של ממש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. המערערת ייצגה עצמה במשפט קמא לאחר שסירבה לקבל ייצוג מהסנגוריה הציבורית מטעמים אידיאולוגיים. בהמשך נגזרו עליה שלושה חודשי מאסר בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס של 1,000 שקל. המערערת, באמצעות הסניגוריה הציבורית, טוענת כי בית המשפט כשל ב"חובתו המוגברת" לספק הסבר, הדרכה והגנה על זכויותיה במהלך ההליך. הרקע למקרה הוא הפרעה של המערערת לכוחות משטרה לפינוי מבנים בלתי חוקיים ברמת מגרון, לרבות סירוב להזדהות, חסימת כבישים ותקיפת שוטרים פיזית. בשל אי שיתוף הפעולה של המערערת, התנהל המשפט תוך סירובה להשתתף ולהציג הגנה. בית המשפט הסתמך בפסק דינו על עדי התביעה – שמונה שוטרים – ועל ראיות פיזיות כמו צילומים וסרטון. ערכאת הערעור מכירה באחריותו המוגברת של בית משפט קמא כלפי נאשם שאינו מיוצג, הכוללת הסבר, הנחיה ושמירה על זכויותיו. בעוד שבית המשפט יכול היה להיות פרואקטיבי יותר במקרים מסוימים במהלך חקירת העדים, אין בכך כדי עיוות דין. ההרשעה התבססה על עדויות מהימנות של עדים, לרבות התנהגותה של המערערת עצמה במהלך חקירתה, ועל ראיות פיזיות. גם טענותיו של המערער בדבר סתירות בעדויות העדים והעדר עד תביעה מרכזי בשל מחלה לא היו משכנעות. ערכאת הערעור מדגישה כי המערער, שהיו לו מפגשים קודמים עם מערכת המשפט, בחר במודע שלא להשתתף בהליך המשפטי ואינו זכאי למשפט חוזר על יסוד שינוי דעתו לאחר הרשעתו. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי עומד בעינו.