ע"א 358/87

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בדבר חבותם של המשיבים, קבלני בניין הרשומים במס ערך מוסף (מע"מ), לשלם מע"מ בגין עסקאות שכירות בגין פרויקט בנייה שבנו. המשיבים הסכימו להקים מבנה על קרקע בבעלות ועד הקהילה האורתודוקסית ובתמורה קיבלו זכות לחכור את המבנה לתשע שנים. המערערת, אשר ערכה ביקורת על עסקאות המשיבים, טענה כי עסקת השכירות חייבת במע"מ לפי תקנה 1(2) לתקנות מס ערך מוסף, הרואה בשימוש במקרקעין לצורכי השכרה עסקת שימוש אישי אם המשכיר ביצע בהם גם עבודות בניה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. בית המשפט העליון קבע, כי ניכוי מס תשומות על ידי המשיבים במהלך הבנייה מחייב אותם לשלם מע"מ על הכנסות השכירות, כפי שחל עקרון ההקבלה בין הזכות לנכות מס תשומות לבין החבות במע"מ. עוד מצא בית המשפט כי זכותם של המשיבים להשכיר את הנכס מהווה נכס עסקי, המקיים את דרישות תקנה 1(2). בנוסף, קבע בית המשפט כי פירות דמי השכירות הם תמורה עבור שירותי הבנייה של המשיבים, ולפיכך הם חייבים במע"מ על דמי שכירות ודמי מפתח. הערעור התקבל, והמשיבים חויבו לשלם את הוצאות המערער בשתי הערכאות, צמודות ריבית.