בג"צ 1689/90

תקציר

פסק הדין סובב סביב עתירה שהגישו בני זוג נשואים שהסתבכו בסכסוכים ממושכים, שהובילו בסופו של דבר לדיונים רבים בבית המשפט. העותר ביקש לפסול את אחד השופטים, המשיב מס' 2, בטענה שיחסיו הקרובים עם אביו של המשיב פוגעים במשוא הפנים שלו. השופט דחה את הבקשה וקבע כי ידידותו לא השפיעה על דבקותו בחוקי השריעה. גם בקשותיו הבאות של העותר לפסילת השופט וערעורים על החלטותיו לא צלחו. הטענה המרכזית בעתירה הנוכחית היא הפרה של כללי הצדק הטבעי, בטענה כי ידידותו של השופט יצרה ניגוד עניינים של ממש. העותר ביקש מבית המשפט העליון להתערב, לבטל את פסקי הדין הקודמים ולהורות על דיון חוזר בפני הרכב אחר. בית המשפט העליון, בניתוחו, הסכים כי בית הדין השרעי לערעורים שגה בכך שראה בסעיף 62 לחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני רשימה מקיפה וממצה של מצבי פסילה. לדברי בית המשפט, יש לפרש את הסעיף באופן גמיש, תוך התחשבות בעקרונות היסוד של המשפט הישראלי המודרני, לרבות כללי הצדק הטבעי. בית המשפט הדגיש כי על השופטים לפסול את עצמם במקרים בהם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים או משוא פנים, ועיקרון זה חל על כל הגופים השיפוטיים, אלא אם כן חקיקה מפורשת קובעת אחרת. מאחר שסעיף 62 אינו מייצג כוונת מחוקק מנוגדת, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לפרשו באופן רחב, תוך שילוב מקרים מעבר לאלה שהוזכרו במפורש. עם זאת, בית המשפט העליון נמנע מלהכריע לגופה של טענת משוא הפנים, וסבר כי בית הדין השרעי לערעורים הוא הגוף המתאים לדון תחילה בשאלה זו. לפיכך, בית הדין הורה לבית הדין השרעי לערעורים לבחון מחדש האם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים מצד השופט. אשת המשיב נדרשה לשאת בהוצאות העותר. פסק דין זה מדגיש את חשיבותם של היעדר משוא פנים שיפוטי ואת כללי הצדק הטבעי, תוך הבהרת הגישה הפרשנית כלפי החקיקה העות'מאנית שעדיין בתוקף בישראל.