ע"פ 4872/95

תקציר

בפסק דין שניתן בשנת 1995 בבית המשפט העליון, נגזרו על שלושה משיבים, גל איילון, ליאת אשכנזי ונועם בלוגורודסקי, שביצעו שורה של מעשי שוד בשנת 1994, עונשים מקלים על בסיס סיכויי שיקום, הכוללים עונשי מאסר קצרים שירוצו בעבודות שירות. על החלטה זו ערערה המדינה, שטענה כי העונשים אינם עולים בקנה אחד עם חומרת העבירות, עם האינטרס הציבורי הגובר ועם נורמות הענישה הקבועות, המחייבות עונשים מרתיעים חמורים יותר בשל חומרתן ותדירותן של עבירות אלה. הערעור התקבל על ידי בית המשפט העליון, כאשר השופטת שטרסברג-כהן הדגישה את הצורך לאזן בין שיקום הפרט לבין ביטחון הציבור, הרתעה וגמול – מרכיבים מרכזיים בענישה. למרות שהכיר בנסיבות האישיות המקלות עם גורמים מקלים, כגון הרקע האמיד של המשיבים והיעדר רישום פלילי קודם, קבע בית המשפט כי אין בהן כדי להאפיל על הצורך בהרתעה כללית ועל הצורך החברתי בקיום אמות מידה מוסריות. מעשיהם של המשיבים, שבוצעו מתוך ריגוש ולא מתוך הכרח, נתפסו כפוגעים קשות בערכים חברתיים, מה שהביא את בית המשפט להטיל עונשים חמורים יותר, לרבות תקופות מאסר ארוכות יותר עם מרכיבים על תנאי, תוך הדגשת חשיבות המאסר בפועל תוך מתן אפשרות להמשך מאמצי השיקום בתוך מערכת הכליאה. כך, גל קיבל 18 חודשי מאסר, נועם 15 חודשים וליאת 12 חודשים, נתון המשקף איזון מכויל מחדש בין מטרות הענישה לשיקום.