ת"א 550/04

תקציר

במקרה זה, תובע שהתגורר מעל בנו של הנתבע בבית משותף תבע את הנתבע בגין לשון הרע לאחר ויכוח על התקנת ארובה. התובעת טענה כי דברי הנתבע כלפיה, שנאמרו בנוכחות שוטרים ושכנים, פגעו בשמה הטוב ובכבודה והשפיעו על מקצועה כמורה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הנתבע ודחה את התביעה. בית המשפט הכיר בכך שהנאשם אכן אמר את האמירה המיוחסת לו, אך טען כי יש לבחון אותה באופן אובייקטיבי מנקודת מבטו של אדם סביר. נקבע כי האמירה, על אף היותה מכוערת, אינה מהווה לשון הרע, בהתחשב בהקשר החברתי שבו נאמרה, ברקע לסכסוך השכנות ובהשלכות המדיניות המשפטית. השופט קבע כי קללות וגידופים, אף שהם מצערים, נפוצים בחברה ואינם מעידים בהכרח על פגיעה ממשית. התנהגותה של התובעת שהובילה לאירוע, לרבות התנגדותה הבלתי נלאית לארובה והשמצות לכאורה כלפי בנה של הנתבעת, הצביעו על כך שהיא אינה צד תמים. בית המשפט הגיע למסקנה כי האמירה, שנאמרה בלהט הרגע, היא מעשה של מה בכך ואין בה כדי להצדיק תביעת לשון הרע מוצלחת. כתוצאה מכך, חויב כל צד לשאת בהוצאותיו.