ע"א 250/08

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב תביעת רשלנות רפואית שהגישו המערערים, אשר טענת הרשלנות שלהם כלפי הצוות הרפואי המטפל בחולה המנוח התבססה על חוות דעתו של פרופ' בן-חורין. לדברי פרופ' בן חורין, הצוות הרפואי התרשל בכך שלא התייחס לתלונותיה של המטופלת בשלבים השונים של בדיקתה, דבר שיכול היה למנוע את דום הלב שלה ואת הנזק המוחי שנגרם בעקבותיו. עם זאת, השופט, השופט וילנר, שוכנע כי הערעור הוא בעיקרו עובדתי, וכי קביעותיה העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר מבוססות היטב ואין להתערב בהן על ידי ערכאת הערעור. השופט וילנר דחה את הערעור בקובעו כי טענתם המרכזית של המערערים – תלונות המטופל – לא הוכחו, ובכך שוללת את עילת טענת הרשלנות שלהם. חרף הסכמתה של השופטת גרשון עם מסקנתה של השופטת וילנר לדחות את הערעור, היא הדגישה כי על המערערים מוטל נטל ההוכחה להראות כי התנהלות צוות בית החולים נפלה מתחת לסטנדרט הטיפול הסביר. השופט ציין כי ממצאיו של בית משפט קמא היו סבירים ולא ראה עילה להתערב בהם. השופט גריל, לעומת זאת, חלק על דעת הרוב בסוגיית ההסכמה מדעת. לטענתה, לא ניתנו למטופלת מספיק זמן ומידע כדי לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול, במיוחד בהתחשב בסיכונים הכרוכים בכך. לדברי השופט גריל, פרק הזמן הקצר בין הגעת המטופלת לתחילת הבדיקה לא איפשר לה להפנים את הסיכונים ולבחור מרצונה. היא הציעה להניח בצד את פסק דינו של בית משפט קמא בעניין הסכמה מדעת ולהחזיר את התיק לקביעת הפיצויים המגיעים לו. עם זאת, דעת הרוב צידדה בדחיית הערעור מבלי להורות על הוצאות, ופסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר נותר בעינו.