תלה"מ 53708-06-20

תקציר

התיק סובב סביב זוג נשוי המצוי בסכסוך רכושי, הנוגע לדירת מגורים שהייתה בבעלות אשתו הנתבעת טרם נישואיהם. הבעל התובע טען לזכויות משותפות ספציפיות בדירה, שנרכשה על ידי האישה טרם נפגשו ונרשמה על שמה בלבד. חוק יחסי ממון בין בני זוג חל על המקרה, שכן לבני הזוג לא היה הסכם ממון. על פי חוק זה, רכוש שהיה בבעלות לפני הנישואין נותר חיצוני ואינו נכלל בנכסים משותפים, אלא אם יש כוונה ספציפית לחלוק בו. נטל ההוכחה לביסוס כוונה זו מוטל על התובע. בית המשפט בחן נסיבות שונות כדי לקבוע אם הייתה כוונה ספציפית לחלוק את הדירה. הוא לקח בחשבון גורמים כגון הדירה שנרכשה לפני הנישואין, משך הנישואין והשימוש המשותף בנכס. מדו"חות ההכנסות של האישה עולה כי היא לבדה לא יכלה לעמוד בתשלומי המשכנתא, מה שמרמז כי גם הכנסותיו של הבעל נוצלו. בנוסף, הצדדים התנהלו כתא משפחתי משותף, וניהלו יחד הוצאות, למרות שהיו להם חשבונות נפרדים. אורך הנישואין, שהשתרע על פני 19 שנים – כ-15 שנים לאחר נישואיהם הרשמיים – והשימוש המשותף בדירה לתקופה ממושכת זו, תרמו לתפיסת הזכויות המשותפות. טענותיה של האישה כי הבעל הוא בעל דירה בחו"ל לא הוכחו. בית הדין התחשב גם בהצהרותיה של האישה עצמה, שהצביעו על כוונתה לחלוק בדירה, אך אכזבתה מרצונו של הבעל להתגרש גרמה לה לשנות את עמדתה. בסך הכל, מכלול הנסיבות הללו הוביל את בית המשפט למסקנה כי הייתה כוונה ספציפית לחלוק את הדירה. למרות שהדירה נרכשה ונרשמה על שם האישה בלבד לפני הקשר ביניהם, ובהיעדר הסכם בכתב, בית המשפט מצא כי הבעל עמד בהצלחה בנטל ההוכחה המוטל עליו. בעקבות זאת נקבע כי הבעל זכאי למחצית הזכויות בדירה. עוד ציין בית המשפט כי על הבעל, בהיותו בעל זכויות קניין בלתי רשום, לפתוח בהליך נפרד לפירוק השיתוף, במידת הצורך. נוכח היקפו המצומצם של המשפט ומצבה הכלכלי של האישה, חויבה האישה לשלם לבעל הוצאות מתונות בסך 3,000 ₪. ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.