ת"א 25855-01-11

תקציר

המשיבים, שהפעילו תחנת דלק במסגרת הסכם קמעונאי עם פז, קיבלו הודעת סיום ובקשה לפינוי התחנה. הם הגישו תביעה נגד פז לפיצויים, שנדחתה. בהמשך הגישו תביעה נוספת, הפעם להשבה או לשוויה הכספי, בטענה כי הזכות להפעיל את התחנה היא רכושם. פז ביקשה לדחות את התביעה מכמה טעמים, ובהם תקופת ההתיישנות. בית המשפט הסכים עם פז כי עילות התביעה בתביעה הנוכחית התגבשו עם קבלת הודעת הפיטורים על ידי המשיבים, ותקופת ההתיישנות החלה באותה עת. לפיכך, התביעה הנוכחית, שהוגשה מעבר לתקופה הסטטוטורית, התיישנה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי פסק דינו של בית משפט השלום יצר תקדים משפטי שמנע מהמשיבים לדרוש פיצויים מפז, שכן סוגיית תוקפו של ביטול ההסכם ושאלת הפיצוי נדונו והוכרעו כאחד. עוד נמצא כי המשיבים המשיכו להפעיל את התחנה שלא כדין לאחר הודעת הפיטורים, ומשכך, טענתם כי יש לספור את תקופת ההתיישנות מהמועד בו סגרו פיזית את התחנה אינה מתקבלת על הדעת. לבסוף, ציין בית המשפט כי המשיבים לא מסרו פרטים מספקים על העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה בדבר קיומו של נוהג לפיצוי זכיינים. עם זאת, בית הדין לא הסתמך על עילה זו לדחייה, שכן פז לא ביקשה זאת. תחת זאת, התביעה נדחתה על יסוד התיישנות וקיומו של מעשה בית משפט, והמשיבים חויבו לשלם את הוצאותיה המשפטיות של פז.