ע"א 272/86

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על ירושת חלקת אדמה ובית הנמצא עליה, בעקבות מותו של אדם שהוריש את כל רכושו, לרבות המקרקעין האמורים, לאשתו בצוואתו. שני בניו הנותרים של המנוח ועיזבונו של בן שלישי ערערו על הצוואה בטענה כי המקרקעין אינם חלק מעיזבון המנוח. בית המשפט של הערכאה הראשונה פסק לטובת הבנים, והוביל את האלמנה להגיש ערעור. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר כי הקרקע, למעט הבית עצמו, אינה חלק מעיזבון המנוח. בית המשפט נימק זאת בהסכם בין המנוח לבניו, מיום 20.6.76, בו נקבע כי הצדדים הגיעו לפשרה בדבר חלוקת הזכויות בנכס, וכי הוא כולל ויתור הדדי על תביעות כספיות ורכושיות. בית המשפט פירש זאת כהסכם עסקה, שבתמורה קיבלו הבנים את חלקם במקרקעין. כמו כן, הובהר בפסק הדין כי סעיף 13 לחוק המקרקעין אינו חל על ההסכם, שכן הוא מחייב את הצדדים לבצע עסקת מקרקעין ולא עסקה במקרקעין עצמם. לבסוף, קבע בית המשפט העליון כי אם לא ניתן לחלק את החלקה בשל גודלה הקטן, הצדדים יכולים לבקש את פירוק השותפות במקרקעין לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין. הערעור נדחה, והאלמנה חויבה לשלם למשיבים סך של 2,500 ₪.