ע"א 1813/01

תקציר

המערערים, בני זוג נשואים, ערערו על החלטת הערכאה הנמוכה לדחות את בקשתם לחופשה כדי להתגונן מפני תביעה שהגיש בנק-משיב להשבת חוב. המערערים התקשרו עם הבנק בהסכם לניהול חשבון עובר ושב וקיבלו הלוואה מהבנק שהייתה צמודה למדד המחירים לצרכן. הבנק העמיד את מלוא סכום ההלוואה באופן מיידי, אך המערערים לא עמדו בתנאי ההחזר. הבנק טען כי המערערים חייבים סכום משמעותי בגין אי תשלום ומינוס. המערערים הגישו בקשה לחופשה כדי להגן על עצמם, בטענה כי המערערת חתמה על מסמכים בהוראת בעלה מבלי לקרוא אותם, וכי המערער לא היה מעורב בניהול החשבון. לטענתם, הבנק התנה את מסגרת האשראי ברכישת קרנות הנאמנות של הבנק, שגרמו להפסד, וכי הכספים נרכשו על בסיס מצג שווא והטעיה, שהפכו את ההתקשרות לבלתי חוקית. עם זאת, בית המשפט מצא כי חתימת המערערים על שני הסכמי חוב נפרדים עם הבנק היוותה הכרה מפורשת בחוב, וטענותיהם נעדרו את הפירוט הנדרש וסותרות את עדותם שלהם. עוד קבע בית המשפט כי טענות המערערים אינן נתמכות וכי הם לא סיפקו כל הסבר סביר לחתימתם על ההסכמים. זאת ועוד, בית המשפט לא קיבל את טענות המערערים בדבר שירותים בנקאיים מותנים, הטעיה ומצג שווא, וציין כי המערערים היו אנשי עסקים מנוסים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובית המשפט פסק הוצאות לבנק, כאשר הערבות תועבר בהתאם.