ת"א 24955-10-15

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות של תביעה בדבר זכויות בניה בנכס שנמכר על ידי התובעים למדינה. התובעים, יורשיו של הבעלים המקורי, טוענים כי המדינה הפרה הסכם מכר ומזכר הבנות כאשר מכרה את הנכס לצד שלישי מבלי להחריג את זכויות הבנייה שהוענקו לבעלים המקורי. המדינה טוענת כי הזכויות ויתרו או כי הנכס נמסר נקי מכל זכות של צד שלישי. על בית המשפט לקבוע תחילה האם התביעה היא חוזית או קשורה לזכויות קניין, דבר המשפיע על תקופת ההתיישנות. הצדדים הסכימו כי מדובר בתביעת זכות חוזית, אך בית המשפט קובע כי אכן מדובר בתביעת זכות קניין. לפיכך, תקופת ההתיישנות נקבעת על 7 שנים. השלב הבא הוא לזהות את התאריך שבו קמה עילת התביעה. המדינה מציעה את מועד המכרז לרכישת הנכס, ואילו התובעים טוענים למועד מאוחר יותר שבו הועבר אליהם הסכם המכר. בית המשפט קובע כי המועד המאוחר ביותר בו יכלה לקום עילת התביעה הוא 6.8.2008, עת כתבו התובעים למדינה על ההפרה הנטענת של הסכם המכר. התובעים טענו כי יש להקפיא את תקופת ההתיישנות בשל משא ומתן, הודאה בזכות על ידי המדינה וגילוי מאוחר של ההפרה. בית המשפט דוחה טענות אלה וקובע כי התביעה חסומה בזמן, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מאז קמה עילת התביעה. למרות פסיקת ההתיישנות, בית המשפט בוחן גם את גופו של המקרה. המסקנה היא שהמדינה לא הפרה את ההסכם או את מזכר ההבנות, שכן סביר להניח שזכויות הבנייה חדלו להתקיים עד למועד מכירת הנכס לצד שלישי. התנאים למימוש זכויות אלה, לרבות קבלת היתרי בנייה, לא התקיימו, וחלף הזמן הסביר לכך. בנוסף, התנהגותם של התובעים והיעדר כל אזכור של זכויות אלה בצוואות הבעלים המקוריים מטילים ספק בתקפותן. סיכומו של דבר, התביעה נדחית מחמת התיישנות. עם זאת, בית המשפט גם קובע כי המדינה לא הפרה את הסכם המכר או את מזכר ההבנות, שכן זכויות הבנייה היו ככל הנראה בטלות בעת מכירת הנכס מחדש. התובעים נדרשים לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.