רע"א 9121/00

תקציר

במקרה משפטי זה, השאלה המרכזית הייתה האם יש לשלול מנהג שנפגע בתאונת דרכים פיצוי ממבטח בשל הסעת נוסעים רבים מהמותר ברישיון הנהיגה שלו. בעת התאונה נהג המערער במיניבוס עם עשרה נוסעים, מעבר למגבלת שמונה הנוסעים המותרת ברישיון הנהיגה דרגה 2 שלו. המבטחים טענו כי עבירה זו כמוה כנהיגה ללא רישיון תקף, לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובכך שוללים ממנו פיצוי. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי עצם החריגה ממגבלת הנוסעים אינה מהווה נהיגה ללא רישיון. בית המשפט הדגיש כי תכליתו העיקרית של חוק הפיצויים היא להבטיח לנפגעים פיצויים ללא קשר לאשמתם, תוך שהוא מציין כי תנאי הכיסוי הביטוחי צריכים להתאים לסעיף 7(3) לחוק. בית המשפט דחה את הרעיון שהפרות של מגבלת הנוסעים כרוכות בהכרח בסיכון בטיחותי מוגבר, אלא אם כן הן משפיעות באופן מהותי על בקרת הרכב או בטיחותו. היא הדגישה כי הפרות כאלה אינן צריכות לבטל אוטומטית תביעות ביטוח, בהתחשב בכוונה החברתית של החוק להציע כיסוי פיצויים נרחב. בנוסף, נדחתה בקשת המערערת לכלול את הקרן לפיצויים לפי פקודת הנזיקין, שכן חבות הקרן לא השתרעה על כיסוי נזקים לנהגים אחרים המעורבים. משכך, הפך בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וחייב אותו לשמוע טענות נוספות בדבר זכותה של המערערת לפיצויים, תוך שהוא דוחה את הערעור בדבר שינוי התובענה כך שתכלול את הקרן. המבטחים חויבו לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערערת.