עמ"ש 21608-03-15

תקציר

פסק דין זה דן בדין החל על התרת נישואין בין אזרח יהודי לבין אזרח ישראלי שאינו דתי, שנישאו בטקס אזרחי בחו"ל. על פי סעיף 5 לחוק השיפוט, במקרים כאלה יש להחיל את דין המגורים המשותפים של בני הזוג. עם זאת, החוק גם קובע כי בית המשפט לא ידון על פי חוק זה אם דינים שונים חלים על שני בני הזוג או אם לא ניתן להתגרש. הפרשנויות השונות של סעיף זה מחלקות את השופטים. השופט ערפאת טאהא מפרש זאת כאומר שיש להחיל את הדין האזרחי הפנימי של מדינת ישראל, ואילו סגן הנשיא זיאד הווארי סבור שיש להתייחס לדין האישי של בני הזוג. השופטת הבכירה אסתר הלמן מצדדת בפרשנותו של הווארי. טאהא טוען כי החלת הדין הדתי האישי נוגדת את מבנהו ותכליתו של החוק השיפוטי, כמו גם עקרונות יסוד של כבוד האדם וחירותו, ודוגל בהכרה בתוקפם של נישואין אזרחיים ובהחלת אותם דיני גירושין אזרחיים על זוגות מעורבים כמו על בני אותה דת. הווארי, לעומת זאת, סבור כי פרשנות החוק בדרך זו מטילה ספק בתוקפו ויוצרת יתירות בביטויים רבים בהם משתמש המחוקק. נקודת מחלוקת נוספת היא נטל ההוכחה ביחס לדין הזר של המדינה בה נערכו הנישואין. טאהא סבור כי על המשיב לשאת בנטל ההוכחה, ואילו הווארי סבור כי התובע הוא זה המבקש להתיר את הנישואין. הלמן מסכים עם טאהא בנקודה זו, ומדגיש כי המשיבה לא סיפקה כל הצדקה סבירה לסירובה להתגרש וכי טענת התובעת הייתה צריכה להיתמך בחוות דעת על הדין הזר. למרות חילוקי הדעות בפרשנות המשפטית, הן טאהא והן הווארי מגיעים לאותה מסקנה – לדחות את הערעור ולאפשר את התרת נישואי הצדדים. הלמן, בהתנגדותו, סבור כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לבירור נוסף, במיוחד נוכח חלוף השנים הרבות שחלפו מאז נפרדו הצדדים והאפשרות שהמשיב נישא מאז לאישה אחרת. בסופו של דבר, בהחלטת רוב, דוחים השופטים את הערעור מבלי לפסוק הוצאות, כאשר דעתם של טאהא והווארי גוברת. ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים שיש בהם כדי לזהות את בעלי הדין או את מקום מגוריהם, לרבות פרטי בני המשפחה.