ת"א 13644-11-17

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית הנוגעת לסכסוך רכושי בין התובעים (בני הזוג אמר) לבין הנתבע (יעקב). התובעים עלו מצרפת וביקשו לרכוש בית בנתניה. יעקב הציע לבנות להם בית ולמכור להם את הקרקע. ב-2002 נחתם הסכם ראשוני לרכישת 50% מגרשה, שעליה יוקם קוטג', תמורת 445 אלף דולר. בשל הסתבכותו הכלכלית של יעקב, הבנייה ארכה זמן רב מהצפוי. בשנת 2006 התגלה כי יעקב מישכן את הנכס ללא ידיעת התובעים. בשנת 2008 נחתם הסכם נוסף לרכישת הנכס תמורת 600 אלף דולר, שנקבע בהתאם לתשלומים שבוצעו בפועל. התובעים שילמו את מלוא התמורה ונרשמה הערת אזהרה לטובתם. עם זאת, יעקב לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, לרבות רישום הבניין כבית משותף והעברת זכויות הבעלות לתובעים, בשל חובות ועיקולים שטרם נפרעו על הנכס. התובעים טענו כי יעקב הפר את ההסכם וביקשו מבית המשפט לאכוף אותו. יעקב, לעומת זאת, טען כי ההסכמים היו כוזבים ונעשו כדי להונות את רשויות המס, וכי התובעים לא שילמו את מלוא התמורה. בית המשפט בחן את התנהלות שני הצדדים ומצא כי בעוד שההסכמים נעשו מלכתחילה במטרה להונות את רשויות המס, התובעים לא היו מודעים לכך ולא ניתן להטיל עליהם אחריות. בנוסף, בית המשפט מצא כי התובעים שילמו את מלוא התמורה עבור הנכס, ואילו יעקב קיבל את הכספים אך לא עמד בהתחייבויותיו. השופט פסק לטובת התובעים, קיבל את תביעתם והורה ליעקב להעביר 50% מזכויות הבעלות בחלקה לתובעים, ללא כל שעבוד. יעקב גם נצטווה לרשום את הבניין כבית משותף. השופטת לא פסקה לאף צד הוצאות משפט או הוצאות משפט בשל אופיו המורכב של התיק. כמו כן, השופטת נעתרה לבקשת התובעים לסעד של פיצול, ואפשרה להם להגיש תביעה נפרדת בגין כל נזק שייגרם להם בשל העיכוב ברישום הזכויות על שמם. עוד נכתב בהחלטה כי אין בה כדי להשפיע על תביעות או דרישות פוטנציאליות מצד רשויות המס או צדדים שלישיים כלשהם נגד מי מבעלי הדין.