בג"צ 5973/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירות נגד גירושם של 415 תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה, שנטען כי הם אנשי חמאס או הג'יהאד האיסלאמי. העותרים טענו כי צווי הגירוש אינם תקפים משום שלא הקנו זכות שימוע מוקדמת, וכן נפלו בהם פגמים שונים בהוצאתם. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי קיים צורך מעשי בגירוש מיידי בשל התנאים הביטחוניים הדחופים, וכי פקודות האלופים התירו במפורש גירוש ללא שימוע מוקדם. בית המשפט בחן את העניינים הטעונים התייחסות, לרבות תוקפה של התקנה הרלוונטית כחלק מהדין המקומי, הנסיבות בהן ניתן להפעיל את התקנה והזכות לשימוע על פי התקנה. נקבע כי התקנה הנדונה היא הוראת חוק תקפה וכי קיימים חריגים לזכות השימוע המוקדמת, תוצאה של איזון בין צרכי הביטחון לבין הזכות עצמה. בית המשפט לא ראה צורך לנקוט עמדה בשאלה האם קיים חריג לזכות השימוע בנסיבות הנוכחיות, שכן בכל זאת יש לקיים דיון מאוחר. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הוראת השעה המבקשת לקבוע נורמה חדשה מבלי להגדיר נסיבות קונקרטיות חריגות אינה תקפה. צווי הגירוש הפרטניים נמצאו תקפים, אם כי צוין אי קיום הזכות לשימוע מוקדם. המשיבים נדרשו לערוך הסדרים מעשיים למימוש זכות ההופעה בפני ועדה מייעצת, וטענות העותרים בדבר פגמים שנפלו בצווים, מעבר לאי מימוש זכות השימוע, היו אמורות להיות מונחות בפני הוועדה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לשמור הן על ביטחון המדינה והן על זכויות האזרחים ככל שניתן, ובהתאם לכך דחה את העתירות, תוך שהוא מורה על מתן זכות שימוע כמפורט בפסק הדין.