ת"א 24740-05-11

תקציר

התובעת, מ.ל., תבעה את הנתבע לפירעון שתי הלוואות בסך כולל של 325,000 ₪. הנתבע טען כי ההלוואות ניתנו לצד שלישי ולא לו, ולכן הוא אינו אחראי להחזרתן. לגבי אחת ההלוואות, בשווי 100,000 ₪, הסכימה השופטת עם טענת הנתבע וקבעה כי התובע לא הוכיח די הצורך כי הכסף הועבר לנתבע, ולא לצד שלישי כפי שטען הנתבע. השופט מצא כי הנתבע חתם על מסמך המאשר את ההלוואה, אך מסמך זה לא הוכיח כי הנתבע קיבל את הכסף באופן אישי, והתובע לא הציג כל ראיה נוספת לסתור זאת. לפיכך, טענה זו נדחתה. לגבי ההלוואה השנייה, בשווי 200 אלף שקל, פסק השופט לטובת התובע. התובע הציג ראיות משכנעות לכך שההלוואה ניתנה לנתבע, לרבות אישור חתום על ידי הנתבע המאשר את סכום ההלוואה, והנתבע לא הפריך די הצורך ראיה זו. בנוסף, עדי הנתבע עצמם תמכו בגרסתו של התובע לאירועים. מאחר שההלוואה לא נפרעה, קבע השופט כי לתובע יש זכות לקבל תמורה בגינו והורה על הפעלת תיק ההוצאה לפועל המתאים. הנתבע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.