סע"ש 9462-11-19

תקציר

הפרשה סובבת סביב קבוצת בוחני נהיגה שהובטח להם ביטחון תעסוקתי אם יעזבו את תפקידם בשירות המדינה ויעברו לחברה פרטית, מילגם, שזכתה במכרז למתן שירותי מבחני נהיגה. הבוחנים טענו כי הובטחו להם מינימום שלוש שנות עבודה במילגם, דבר שנדחה על ידי החברה והמדינה. בית הדין החל בביסוס סמכותו בתיק, למרות היעדר העסקה ישירה של הבוחנים מול המדינה בעת הגשת התביעה, בשל אופי התביעה ששורשיה נעוצים בהעסקתם הקודמת. בהמשך התייחסה לטענת הבוחנים כי החוזה בין המדינה למילגם מהווה חוזה לטובתם, המבטיח את העסקתם למשך שלוש שנים. בית המשפט פירש את החוזה ולא מצא חובה כזו, שכן הגדרת "בודק מנוסה" בחוזה יכולה לכלול גם בוחנים שצברו ניסיון במהלך עבודתם אצל מילגם. יתר על כן, החוזה לא הזכיר במפורש את התובעים, ולא הייתה כל כוונה להיטיב עמם ישירות. הסכמי ההעסקה עליהם חתמו הבוחנים עם מילגם שללו גם זכויות או הבטחות קודמות, שכן הם קבעו כי התקופה אינה מוגבלת בזמן וניתנת לסיום על פי חוק. בית המשפט דחה גם את טענת הבוחנים כי הובטחו להם שלוש שנות עבודה על ידי מר רוזן, פקיד במשרד התחבורה או כל נציג אחר של המדינה או מילגם. עדויותיהם לא היו עקביות וסתרו ראיות אחרות. בית הדין מצא כי לא ניתנו הבטחות, והבוחנים היו מודעים לכך שהעסקתם אינה מובטחת. בנוסף, בית הדין קבע כי פיטורי הבוחנים לא נעשו בחוסר תום לב. היא התבססה על סיבות כלכליות לגיטימיות ועל צמצום כוח האדם עקב ירידה במספר מבחני הנהיגה. ההחלטה לצמצם את מספר "הבוחנים המנוסים" הנדרשים על ידי מילגם לא השפיעה על פיטורי הבוחנים, כפי שאירע שבעה חודשים קודם לכן, ומילגם העסיק יותר ממספר הבוחנים המנוסים הנדרש בעת הפיטורים. לסיכום, דחה בית המשפט את התביעה, בקובעו כי החוזה אינו מחייב את מילגם להעסיק את הבוחנים במשך שלוש שנים וכי הנתבעים לא פעלו בחוסר תום לב. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. בית המשפט גינה גם את תיאום העדויות בין התובעים לעדים, שאותו צפה במהלך המשפט.