ת"א 29436-09-20

תקציר

תביעה כספית זו מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,716,700 ₪ בתוספת מע"מ, בהתבסס על התחייבות לכאורה על פי הסכם פשרה. ההסכם נובע מתביעה קודמת שהגיש התובע נגד חברה, שהסתיימה בפסק דין המורה לחברה לשלם לתובע למעלה מ-12 מיליון שקל. מחשש לחוסר יכולת ההחזר של החברה, ביקש התובע להטיל עיקולים זמניים על נכסיה. כדי להימנע מכך, הנתבע, שהחזיק בכל מניות החברה, התחייב לשפות את התובע עד סכום מסוים. התחייבות זו מהווה את הבסיס לתביעה הנוכחית. הנתבעת טוענת כי התחייבותם מותנית בעמידת החברה בתנאי סעיף שיפוי בהסכם משנת 2011, המחייב שיתוף פעולה בין החברה לנתבעת כדי להימנע מעלויות עקיפות. לטענת הנתבעת, הימנעותה של החברה מלערער על פסק הדין או להשתתף בביטולו מהווה הפרה של סעיף זה, ובכך משחררת את הנתבעים מחובתם כלפי התובע. בית המשפט מצדד בנתבע, ומפרש את ההתחייבות כמכירה בתובע כמוטב צד ג' של ההסכם משנת 2011, ולא כהבטחה בלתי מותנית לשלם. משמעות הדבר היא כי חובת הנתבע כפופה לתנאי סעיף השיפוי, המחייב שיתוף פעולה כדי לייתר עלויות. בית המשפט מוצא כי נאמני החברה, שניהלו את הליכי חדלות הפירעון, לא שיתפו פעולה עם הנתבע, בניגוד לכוונת הסעיף. יתר על כן, פעולותיו של התובע עצמו, לרבות הפחתת תביעת החוב המותנית בכך שלא יוגש ערעור, תרמו לחוסר שיתוף הפעולה. משכך, לא התקיים התנאי להתחייבות הנתבעת, והתביעה נדחית. לאור הנסיבות, נדרש התובע לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪, כולל מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין. הזכות לערעור כדין נשמרת לשני הצדדים.