ע"א 8/88

תקציר

בשנת 1984 הסכימו המערערת והמשיב בעל-פה לארגן יריד, בהסדר חלוקת רווחים, שבו המערערת, בעלת הקרקע, תקבל 25% מהרווח לאחר הוצאות, ואילו המשיב יקבל את 75% הנותרים. למרבה הצער, היריד נכשל, וביום השלישי איים המערער להפסיק את היריד אם לא ישולמו דמי הכנה בסך 50,000 דולר, מה שהוביל למו"מ קדחתני ולחוזה חדש תחת לחץ, בו הסכימה המשיבה לשלם באופן מיידי 40,000$ ו-10,000$ המותנים ברווחים. אולם, בהמשך טען המשיב כי הסכם זה נעשה תחת לחץ וסירב לקיימו. המערערת פנתה לבית המשפט המחוזי בדרישה לאכוף את ההסכם החדש, אך התביעה נדחתה. בית המשפט מצא כי איום המערערת מהווה כפייה כלכלית לפי סעיף 17 לחוק החוזים, המאפשר למשיבה לבטל את החוזה. בית המשפט העליון אישר את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי כפייה כלכלית כוללת מצבים שבהם צד אחד מפעיל לחץ מופרז, מה שלא מותיר לצד השני ברירה מעשית. חרף התייעצות עם יועצים משפטיים, לא נמצאה למנהלי המשיב חלופה סבירה בשל מיידיות וחומרת האיום של המערער. אי עמידתה של המשיבה ומכתב שבא בעקבותיה נחשבו להודעת ביטול מספקת. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות המשפט של המשיב.