בג"צ 4772/91

תקציר

עניינו של פסק הדין בחוקיות הריסת בתיהם של שני עותרים שהודו ברצח בכוונה תחילה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום). העותרים טענו כי אין להרוס את כל המבנה בו התגוררו, אלא רק את החלקים המהווים יחידות מגורים נפרדות. בג"ץ קבע כי החלטת המשיב לאטום את בתי העותרים הייתה סבירה, בהמשך לפסקי דין קודמים שהעדיפו אטימה הפיכה על הריסה מיידית. בית המשפט קיבל גם את טענת המשיב כי העותרים ביצעו עבירה באזור, והסמיך אותו לפעול מכוח תקנה 119. יתר על כן, בית המשפט פירש את תקנה 119 כמעניקה למשיב שיקול דעת רחב, שאינו מוגבל ליחידת המגורים של העבריין עצמו, ואישר את החלטת המשיב להרוס את כל המבנים כאמצעי הרתעה סביר. השופט חשין, בדעת מיעוט, הדגיש כי תקנה 119 היא מינהלית ולא עונשית, והציע כי המשיב יוכל להרוס רק את יחידות המגורים של העותרים ולא את הבניין כולו, שכן העיקרון המרכזי צריך להיות שכל עותר יישא בתוצאות מעשיו הפסולים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה, ואישר את סמכותו של המשיב להרוס את בתי העותרים.