ד"מ 1558/01

תקציר

עניינה של התביעה לפיצויים בגין הלנת שכר שהגיש עובד נגד מעסיקו בעירייה הערבית בגין פיגור בתשלומי שכר מפברואר 1998 עד דצמבר 2000. המעסיק הכיר באיחור בתשלומים, אך ביקש מבית המשפט להפעיל שיקול דעת לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר ולבטל או להפחית את הפיצויים, בנימוק של קשיים כלכליים עקב אירועים בלתי צפויים ושביתה של עובדים. עוד טען המעסיק כי העובדים הסכימו שלא לתבוע פיצוי בגין פיגור בשכר בתמורה להתחייבות העירייה שלא לקזז ימי שביתה משכרם. העובדים הכחישו את קיומו של הסכם כזה וטענו כי לא ניתן לוותר על זכותם לתבוע פיצויים. בית הדין קבע כי מצוקתו הכלכלית של המעסיק אינה סיבה מוצדקת להפחתת הפיצוי וכי זכות התביעה של העובדים אינה יכולה להיפגע על ידי גוף בלתי מורשה כמו ועד העובדים. עם זאת, בהתחשב בנסיבות הספציפיות, לרבות מאמצי המעסיק לפצות את העובדים וההבנה הקיימת בין הצדדים, הורה בית הדין למעסיק לשלם פיצוי מופחת של 10% על שכר נטו, בצירוף הוצאות משפט. פסק דין זה משקף מעבר לגישה מקלה יותר להפחתת פיצויים בהלנת שכר, במטרה לאזן בין זכויות העובדים לשכר במועד לבין זכויות הקניין של המעבידים. השופט הורה לנתבעת לשלם לתובעים את הפיצויים האמורים, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין בתוך 30 יום, שאם לא ישולמו יגררו הפרשי הצמדה וריבית נוספים. לצדדים יש 15 יום לבקש חופשה כדי לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.