ע"פ 54509-02-16

תקציר

הדיון נסוב סביב פרשנותו של סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש, העוסק בתקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית שבית משפט יכול להורות עליה. המשיב טוען כי על בית המשפט להקצות את תקופת האשפוז המקסימלית המדויקת כתקופת המאסר המרבית כאמור בחוק העונשין בגין העבירה הספציפית. לעומת זאת, המערער סבור כי לבית המשפט שיקול דעת להחליט על תקופה קצרה מהעונש המרבי. מחלוקת פרשנית זו הובילה להחלטות שונות בין ערכאות שונות. לאחרונה הציע בית המשפט העליון להבהיר את החקיקה ליישוב מחלוקת זו, ובהתאם לכך התקבלה החלטה בעל פה. עד להבהרת החקיקה, מסכימים השופטים במקרה זה עם המערער כי יש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית על שלוש שנים, אלא אם הנסיבות החריגות מחייבות אחרת. החלטה זו מתקבלת לאחר בחינת כוונת המחוקק העומדת מאחורי תיקון מס' 8 לחוק הטיפולים, השלכותיו המעשיות ונסיבותיו הספציפיות של המקרה. השופטת תמר נאות פרי מדגישה כי שיקול דעת זה צריך להיות מופעל במשורה ורק במקרים מיוחדים. המשנה לנשיא, רון שפירא, מציין כי קביעת משך האשפוז אינה אמצעי ענישה אלא הליך מינהלי לשם הגנה, ולכן שיקולי ענישה אינם ישימים כאן. השופטים מכירים גם בתפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית בבחינת ההצדקה לאשפוז ובאפשרות להעביר את המערער למסלול אשפוז אזרחי. ההחלטה נועדה לאזן בין הצורך בהגנה לבין זכויותיו של המערער, ולהבטיח כי צווי האשפוז יהיו סבירים ויתבססו על הנסיבות הפרטניות.