עת"מ 15900-03-11

תקציר

השופט, ד"ר קובי ורדי, שקל בכובד ראש את פסקי הדין הנוגעים למבקשי מקלט בישראל ואת השינויים האחרונים בהליכי הטיפול בבקשותיהם. הוא פותח בסיכום הרקע המשפטי, לרבות דבקותה של ישראל באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והתיקון שבא בעקבותיה בשנת 2005. הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק היא האם אנשים העומדים בפני סכנת חיים מסיבות פליליות, כלכליות, אישיות או אחרות נחשבים לפליטים ואם כן, באילו תנאים ניתן לגרש אותם מהמדינה. פסקי דין קודמים, לרבות פרשת אל-טאי, קבעו כי אין לגרש אנשים למקומות שבהם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם. לאחר מכן משווה השופט בין הנוהל הישן, שכלל סינון ראשוני של נציבות האו"ם לפליטים, לבין הנוהל החדש שיושם ב-2 בינואר 2011, שהוא לכאורה מחמיר יותר. הנוהל החדש מחייב הגשת בקשות מקלט בתוך שנה מיום הכניסה לישראל, ומחייב ראיון בסיסי כדי לקבוע אם הבקשה תידחה באופן מיידי או תטופל עוד. הוא מכיר בטענות העותרים כי הנוהל החדש אינו סביר ואין להחילו רטרואקטיבית על בקשות שהוגשו לפני יישומו. עם זאת, השופט מדגיש כי בקשות סרק שמטרתן להאריך שהות בישראל מטעמים כלכליים, תורמות למספר העצום של הבקשות ומצדיקות את הצורך בהליך מחמיר יותר. הוא מציין כי על בית המשפט לבחון היטב כל מקרה ומקרה כדי להבחין בין עתירות לגיטימיות לעתירות לא מבוססות. אם קיימות ראיות לכאורה לסכנת חיים למבקש, סבור השופט כי יש ליתן צו ביניים. לעומת זאת, עתירות שאין בהן ראיות למצבים מסכני חיים או שמטרתן לעכב גירוש מסיבות כלכליות דינה להידחות על הסף. גישה זו, לטענתו, מכבדת את זכויותיהם של מבקשי מקלט אמיתיים תוך מניעת ניצול לרעה של המערכת. בהתייחסה למקרה הספציפי הנדון, מגיעה השופטת למסקנה כי העותרת, אזרחית גיאורגית, לא סיפקה ראיות מספיקות לביסוס טענותיה בדבר סכנת חיים. כישלונה לבקש סיוע מהרשויות ויכולתה של משפחתה להמשיך להתגורר באותו מקום מערערים את טענתה. לפיכך, עתירתה נדחית על הסף, ובקשתה לזמן נוסף לארגון יציאתה או בקשת מקלט במדינה אחרת נדחית אף היא. השופטת מדגישה כי פסק דין זה חל באופן ספציפי על מקרה זה והחלטות דומות יתקבלו בהתאם לנסיבות של כל בקשה בנפרד. לבסוף, הוא קורא לעורכי הדין להפעיל שיקול דעת בבחירת תיקים בעלי נימוקים לגיטימיים ומזהיר כי לא נסבול עתירות סרק.