רע"א 9504/17

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דין בתיק תקיפה מינית. המבקש, שהותקף בגיל תשע, תבע פיצויים מהמשיב, שהואשם בתקיפה בעת התרחשותה אך לא הורשע בשל עונש טיפולי. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם תביעת הפיצויים של המבקש, שהוגשה בגיל 27, התיישנה. בית משפט השלום פסק תחילה נגד המשיב, אך בהמשך קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב, והביא את המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לערכאה הגבוהה יותר. פסק הדין מסכם את טענות הצדדים באשר לפרשנותם של הסעיפים הרלוונטיים לחוק ההתיישנות. המבקשת טענה כי סעיף 18א, המאריך את תקופת ההתיישנות בתביעות קטינים נפגעי עבירות מין לעשר שנים מיום הגיעם לגיל 18 (עד גיל 28), חל במקרה זה וכי סעיף 18ב, המתייחס למקרים בהם טרם הסתיימו ההליכים הפליליים, האריך עוד יותר את תקופת ההתיישנות. המשיב, לעומת זאת, טען כי סעיף 18א אינו חל משום שהוגש נגדם כתב אישום, כאמור בסעיף 18א(ג). לטענת המשיב, התביעה התיישנה עם מלאו למבקש 25, שבע שנים לאחר שהגיע לבגרות. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של המשיב לחוק. היא הבהירה כי סעיף 18א רק דוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות ליום הולדתו ה-28 של התובע אך אינו מאריך אותה. בית המשפט הסביר כי הוראות סעיף 18א מוחלפות על ידי סעיף 18א(ג) במקרים בהם הוגש כתב אישום, והתביעה הופכת להתיישנות בגיל 25. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי סעיף 18ב מאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות רק עד שנה לאחר מתן פסק הדין הפלילי. מאחר שהמשיב הואשם ונגזר דינו לפני שמלאו למבקש 25 שנים, התביעה האזרחית, שהוגשה שנתיים לאחר מכן, אכן התיישנה. בית המשפט הכיר בקשיים הניצבים בפני נפגעים בהגשת תביעות ולגופן של טענות המבקש. עם זאת, היא הגיעה למסקנה כי הוראות החוק ברורות ולא מותירות מקום לפרש את הארכת תקופת ההתיישנות כמבוקש על ידי המבקש. כתוצאה מכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר נותרה בעינה. המשיב לא נדרש לשלם הוצאות כלשהן, שכן המבקש לא ביקש תשובה.