בד"א 52/12

תקציר

ערעור זה סובב סביב עורך דין שהורשע במספר עבירות פליליות ולאחר מכן הושעה מלשכת עורכי הדין לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. המערערת טענה כי ההשעיה הייתה בלתי צודקת ומוגזמת. בינתיים ביקשה המערערת שכנגד (המתלוננת) השעיה ארוכה יותר. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם העבירות שביצע המערער כרוכות בקלון, ולמי יש סמכות לקבוע זאת. בית הדין הבהיר כי תכליתו של סעיף 75 היא להבטיח את יושרו ומהימנותו של מקצוע עריכת הדין, והסנקציות המשמעתיות נועדו לשמור על סטנדרטים אלה. נפסק כי לבית הדין המשמעתי סמכות לקבוע אם עבירה היא קלון, ובמקרה זה, העבירות שביצע המערער, לרבות מרמה ומסירת הצהרות כוזבות, אכן מהוות קלון. זאת ועוד, בית הדין לא מצא שיהוי מיותר מצד המתלוננת בהגשת התביעה המשמעתית ודחה טענות בדבר נסיבותיו האישיות של המערער. עם זאת, בית הדין מצא צדק בטענת המערער כי בית הדין המשמעתי לא פירט את הנימוקים לפיצול העונש. עם זאת, בית הדין החליט להאריך את תקופת ההשעיה לשמונה שנים והותיר על כנו את העונשים הנוספים שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי. ערעורו של המערער נדחה אפוא, וערעורו של המערער שכנגד התקבל בחלקו.