ע"א 22040-02-11

תקציר

פסק הדין דן בהליך הערעור במערכת המשפט בישראל, תוך הדגשה כי על ערכאות הערעור לכבד את הממצאים העובדתיים של בתי המשפט הפרוצדורליים, אלא אם הם מבוססים על ראיות בכתב או שיקולים הגיוניים, או אם נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדות. במקרה דנן, בית המשפט לערעורים מסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא לפיהם אביר הציג ראיות חיצוניות משכנעות, לרבות עדותו של זמל, התומכות בטענתם כי מידד ערב אישית להחזרת חלק מהיומנים. בית המשפט מקבל אף הוא את עדותו של זמל כמהימנה והגיונית, ומסכים עם מסקנתו של בית משפט קמא כי חתימתו של מידד על מסמך הערבות היא אותנטית. בפסק הדין מודגש כי נטל ההוכחה מוטל על מידד להוכיח את חוסר האותנטיות של המסמך, דבר שלא עשה. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את טענותיו של מידד בסוגיות פרוצדורליות, כגון שימוש בסיכומים בעל פה ואי הגשת מסמכים מקוריים, ומדגיש כי יש לפרש את דיני הראיות באופן גמיש בעידן הטכנולוגי של ימינו. השופט מגיע למסקנה כי הערעור לוקה בחסר ויש לדחותו, ומורה למידד לשלם את הוצאותיו של אביר ושכר טרחה נוסף.