רע"א 10905/07

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המבקשים רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז שחייבה אותם להפקיד 150,000 ₪ כערובה להוצאות המשפט של המשיבים. הרקע לכך הוא תביעה שהגישו המבקשים בשנת 2000 על סך כ-7 מיליון ₪ נגד המשיבים, בטענה למצגי שווא במהלך המו"מ לרכישת מניות והפרות חובה של חלק מהמשיבים שהם עורכי דין. בתחילה עוכבו ההליכים בשל מחלוקת על סעיף בוררות, אך הערעור בשנת 2005 החזיר את התיק. בשנת 2007, בעיצומם של שינויים כמו פשיטת הרגל של המבקש מס' 3, החליט בית המשפט המחוזי על הפיקדון, שכן המבקשים לא הצליחו להוכיח יכולת כלכלית לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של המשיבים. המבקשים טענו כי הפיקדון מונע מהם גישה לצדק, וייחסו את צרותיהם הכלכליות למשיבים ולעיכובים. המשיבים טענו מנגד כי מצבם הכלכלי הרעוע של המבקשים מעכב החזר עלויות וציינו פסק דין קודם שלא שולם. פסק הדין הבחין בין חובות לפי סעיף 353א לחוק החברות לבין תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לגבי מבקש התאגיד, בית המשפט אישר את דרישת הפיקדון, בנימוק של היעדר ראיות משכנעות ליכולת כלכלית או לנסיבות בלתי צודקות לוותר עליה. אולם, עבור המבקשים 2 ו-3, התובעים האישיים, נפל הנטל להצדיק את הפיקדון על המשיבים. ההחלטה הסופית העדיפה חלקית את הערעור, ופטרה את המבקשים 2 ו-3 מהפקדת הערבות בשל טענות סבירות נגד המשיבים, עיכוב הליכים וחובתו הקיימת של המבקש הראשון לכסות חלק מההוצאות, ובכך הקלה חלקית על חששות המשיבים. למבקש ניתן מועד אחרון לעמידה בתנאי ההפקדה, ללא פסיקת הוצאות בגין הערעור.