תמ"ש 21140/06

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בבקשה להכיר בפסק דין זר למינוי אפוטרופוס למר פ' מסוים, שניתן במדינת ניו ג'רזי, ארה"ב. המבקש, שביקש להכיר בפסק הדין בישראל, לא המציא את האישור הנדרש מנציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי לתעודה הזרה, כמתחייב בסעיף 33 לפקודת הראיות. לכן, לא ניתן היה לקבל את המסמך כראיה. בנוסף, פקודת הראיות אינה נותנת תוקף מהותי לתוכנו של המסמך. משכך, המבקש אינו יכול להסתמך עליה לצורך קביעת ממצאי המקרה. לאחר מכן עבר הדיון לחוק אכיפת פסקי חוץ כהסדר משפטי אפשרי למתן לגיטימציה למסמך. עם זאת, מאחר שאין אמנה להכרה ישירה בין ישראל לארה"ב, ופסק הדין אינו ניתן לאכיפה, האפשרות היחידה היא להכיר בו בעקיפין באמצעות סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. סעיף זה מעניק לבית המשפט שיקול דעת להכיר בפסק הדין אגב כך במסגרת דיון אחר. פסק הדין הנדון, מינוי אפוטרופוס, נופל לקטגוריה של פסקי דין מעמדיים ואינו ניתן לאכיפה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אינו יכול להכיר בפסק החוץ במישרין לפי סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ בהיעדר אמנה רלוונטית. יתר על כן, הבקשה להכרה בפסק הדין לא הייתה אגבית לעניין אחר אלא עמדה בפני עצמה, ולכן סעיף 11(ב) אינו ישים. גם טענת המבקש כי יש להכיר בפסק הדין על בסיס סמכות כללית מטעמים של צדק בסיסי נדחתה, שכן בית המשפט הסתמך על פסקי דין קודמים שקבעו את סעיף 11(א) כהסדר ממצה להכרה ישירה. בסופו של דבר, הבקשה נדחתה, שכן לא ניתן היה לבצע את המינוי על סמך פסק הדין בניו ג'רזי, ולא ניתן היה להכיר בפסק הבוררות. השופט הציע כי ייתכן שהמבקש יצטרך להגיש תביעה נגד הבנק וטען כי בית משפט מוסמך יכול להורות על העברת כספים למבקש באמצעות בא כוחו, בתנאי שיתקבלו האישורים הדרושים. כל צד היה אחראי להוצאות המשפט שלו, ופסק הדין היה אמור להישלח לבאי כוחם של שני הצדדים.