ת"א 40478-06-12

תקציר

העירייה הנתבעת טענה כי היה מקום להגיש את תביעת התובע לוועדת ערר ארנונה, ולכן לבית המשפט אין סמכות מהותית לדון בתביעה. העירייה הפנתה לחוק הרשויות המקומיות, המפרט את עילות הערעור למנהל הארנונה, לרבות טענה כי "לא מחזיקים בנכס". על פי החוק, לנישום יש 90 יום להעלות טענות כאלה. עם זאת, התובע לא הגיש התנגדות בתוך פרק זמן זה ולכן, לטענת העירייה, בית המשפט אינו יכול לדון בתביעה. בתגובה טענה התובעת כי תביעת התובעת היא למתן פסק דין הצהרתי בדבר התיישנות החוב, שאינו נזכר בנימוקי הערעור המפורטים בחוק הרשויות המקומיות. לפיכך, התביעה הוגשה כראוי. כמו כן, התובעת מבקשת פסק דין הצהרתי לפיו הנתבע השני הוא זה שחייב בארנונה לעירייה. טענה זו יכולה לעלות בפני בית המשפט, כמפורט בסעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות, גם מחוץ למסגרת הזמן של 90 יום, ברשות בית המשפט. השופט הסכים כי טענות אלה צריכות להישמע בבית המשפט. עוד טענה העירייה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משום שהתובעת לא העלתה אותה בהזדמנות הראשונה, שלטענת העירייה הייתה במסגרת הליך הגבייה המנהלי. השופט ציין כי בעוד שהעירייה טענה כי שלחה דרישות אזהרה רבות ונקטה בפעולות גבייה שונות, חסרות הוכחות לפעולות אלה. השופט ציין כי אם יתבררו העובדות הנוגעות להודעות, התראות והליכי גבייה בהמשך ההליך, אזי ניתן יהיה להכריע בסוגיית ההתיישנות. התיק נקבע לדיון קדם משפט, עם מועדים שנקבעו לגילוי הדדי, הגשת שאלונים ותצהירים, ודרישה מהצדדים להופיע באופן אישי. השופטת הדגישה כי אי עמידה של מי מהצדדים במועדים עלולה להביא לדחיית התביעה או למתן משמעות מלאה לתקנות סדר הדין האזרחי. גזר הדין ניתן ב-19 בנובמבר 2012 ודיון קדם המשפט נקבע לאפריל 2013.