ת"א 742/03

תקציר

הוריה של עליזה אופיר הקימו את חווה מספר 28 במושב תל לנאשים, שהועברה מאוחר יותר אליה ואל בעלה עמיהוד. בסופו של דבר עברה החווה לבתם ענת אליהו ובעלה משה, שנקלעו לחובות כבדים עקב עסקים כושלים. מתוך רצון למכור את החווה כדי להקל עליהם את העול הכלכלי, מכרו ענת ומשה את החווה למאיר וצילה גרויסמן, אך המשיכו להתגורר בה. בני הזוג גרויסמן, שהתכוונו לנצל את הנכס לפרויקטים של בנייה, לקחו הלוואה מבנק לאומי כדי לממן את הרכישה. אולם המכירה לא הושלמה, ובני אליהו נותרו בחזקת החווה. בתוך כך, בנק לאומי פתח בהליכים לתפיסת החווה בעקבות אי פירעון ההלוואה. הוגשו שתי תביעות: האחת של עליזה אופיר והשנייה של ענת אליהו. עליזה ביקשה להמשיך להתגורר בביתה בחווה עד יום מותה, ואילו ענת טענה כי המכירה לבני הזוג גרויסמן פסולה בשל כפייה שהפעיל משה וכי הבנק אינו יכול לפנותה ללא צו בית משפט. בנוסף, טענו שתי הנשים כי הבנק פעל ברשלנות וכי החוזה נועד למראית עין בלבד. בית המשפט לא מצא ראיות לכפייה או לרשלנות, וקבע כי מדובר בעסקה אמיתית. היא הטילה על ענת ומשה את האחריות להבין את תוצאות מעשיהם, מה גם שסכום כסף משמעותי החליף ידיים. כמו כן, הוכרה זכותה של עליזה להתגורר בחווה עד יום מותה, כפי שהוסכם בחוזה הראשוני. נאסר על הבנק לפעול לפינויה. באשר לטענתה של ענת כי הבנק אינו יכול לממש את זכויותיו באמצעות ההוצאה לפועל, הסכים בית המשפט וקבע כי על הבנק ליזום תביעה למימוש זכויותיו. הבנק חויב לשאת בהוצאותיה המשפטיות של עליזה ולשלם את שכר טרחת עורך דינה.