ת"א 29674-02-18

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לדמי שימוש ראויים בחווה חקלאית. התובעת, שייצגה את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), טענה כי הנתבעים, כממשיכי דרכה של החווה, חייבים בדמי שימוש שלא שולמו. בתביעה העיקרית נטען כי התובעת זכאית לקבל דמי שימוש, אותם יש לחשב על בסיס החלטה 1581 ונוהל ב90.07. עם זאת, הודגשה אי עמידתה של התובעת בתקנות אלה, וכתוצאה מכך נגרם נזק משמעותי לנתבעים. לדברי השופט, היה על התובע לאפשר לנתבעים הזדמנות להסדיר את העניין טרם הגשת התביעה. פסק הדין קבע כי דמי השימוש הראויים עומדים על 5% מערך הקרקע לשנה לתקופה של ארבע שנים. שמאי מקרקעין היה אמור להעריך שווי זה, אך בשל נסיבות בלתי צפויות החליט השופט כי הנושא יטופל בשלב מאוחר יותר. באשר לחבות הנתבעים, הובהר בפסק הדין כי הנתבעים 1 ו-3, כבנים יורשים, אחראים לחובות אמם, לרבות דמי השימוש שלא שולמו. זאת, בהתבסס על סעיף 20 בחוזה המשבצת וחוק הירושה. משכך, חויבו הנתבעים 1 ו-3 לשלם לתובע סך של 28,100 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית, החל ממועד הגשת התביעה. חשוב לציין כי הנתבעת 2, שגם קיבלה הודעה מהצד השלישי, הייתה פטורה מכל חובת תשלום כלפי התובעת בשל היעדר ראיות בדבר חבותה לחובות העיזבון, כמו גם תביעתה המאוחרת של התובעת. גם הודעות הצד השלישי ששלחו הנתבעים 1 ו-3 לנתבע 2 נדחו. פסק הדין דחה את התביעה נגד נתבע 2 ללא צו להוצאות וקבע כי הנתבעים 1 ו-3 יישאו בהוצאות התביעה העיקרית.