עע"מ 70/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין קודם לטובת עיריית הרצליה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. המערערים, יורשיו של בעל קרקע לשעבר, תבעו להשבת חלק מאדמות אביהם המנוח, שיועדו לשטח ציבורי ולשביל בתכנית בניין העיר משנת 1978. המערערים טענו כי הקרקע הופקעה וכי מטרת ההפקעה נזנחה. המשיבים טענו כי מדובר במכירה וולונטרית ומטרת התב"ע לא נזנחה. בית המשפט לעניינים מנהליים צידד במשיבים, והמערערים ערערו לבית המשפט העליון. השופטת מ' נאור, שנתנה את פסק הדין, דחתה את הערעור, והסכימה עם הערכאה הנמוכה יותר כי מטרת ההפקעה (אם אכן התרחשה) לא נזנחה. פסק הדין גם עודד את העירייה לנקוט צעדים מחמירים יותר נגד פולשים שהשתלטו על חלקים מהקרקע הציבורית האמורה. כמו כן, נקבע כי המערערים אינם זכאים לפיצוי, שכן אביהם קיבל תמורה משמעותית בדמות הגדלת אפשרויות הבנייה בחלקים אחרים של הקרקע. פסק הדין הדגיש את אופיים המקביל של השינויים התכנוניים, ולכן אין זה מעשי לבטל רק את ייעוד המרחב הציבורי. השופטת נאור הציעה לפסוק הוצאות למשיבים, והערעור נדחה לאחר שהמערערים חויבו לשלם שכר טרחה בסך 10,000 ₪ לכל אחד מבאי כוח שלושת המשיבים. השופטת א' ארבל והשופט נ' הנדל הסכימו עם פסק הדין.