פר"ק 1857-03-12

תקציר

המבקשים, יורשיו של אהרן כהן ז"ל, עתרו לפירוק חברה בבעלות דודם, משה כהן, ובתו, בעילה של צדק, הון עצמי ו"מבוי סתום" בניהול החברה. אהרון ומשה סיכמו בעבר שאהרון יפרוש מהחברה ויעביר את מניותיו למשה, אך התמורה הכספית לא שולמה. לאחר מותו של אהרן חולקו מניותיו בין יורשיו, שלאחר מכן הגיעו להסכמה עם משה שהמניות יוחזרו להם על פי דרישה. המבקשים טענו כי משה המשיך לנהל את החברה בעמימות ובהפרת אמונים, וכי ביצע מעשי מרמה, לרבות דילול מניות החברה, העברת זכויות בחברה ושעבוד נכסים ללא הסכמתם. המשיבים טענו כי טענות המבקשים משוללות כל יסוד וכי החברה היא עסק חי הפועל בשקיפות. כמו כן, המבקשים לא החזיקו במניות המדוברות, ועיזבונו של אהרן כהן לא הגיש בקשה לפירוק. המשיב טען גם לזכות קיזוז על המניות שהוחזקו מטעם המבקשים בשל חובו הנטען של אהרן לחברה. בית המשפט מצא כי אכן, המשיבים החזיקו ב-45% ממניות החברה שהיו שייכות למבקשים והיו חייבים להחזירן. עם זאת, החברה לא נקלעה ל"מבוי סתום" ויש להתייחס לטענות המבקשים בדבר מעשי מרמה בפורום אחר. עוד קבע בית המשפט כי למשיב לא הייתה זכות לעכב את מניות המבקשים כפיצוי על חובו של אהרן, וכי המניות הוחזקו בידי המשיב בנאמנות עבור המבקשים. בעוד שבית המשפט הכיר בכך שהמחלוקות בין המבקשים למשיבים עשויות להימשך גם לאחר העברת המניות, הוא הגיע למסקנה כי פירוק צריך להיות מוצא אחרון, וכי אמצעים אחרים פחות דרסטיים יכולים לפתור את הבעיות. לפיכך, בקשת הפירוק נדחתה, והמבקשים חויבו לשלם למשיבים הוצאות מופחתות בסך 7,500 ₪, נוכח הצדק החלקי בתביעתם להשבת מניות.