ת"א 69381-07-17

תקציר

בית המשפט מצא כי הסכם הלוואה בסך 150,000$ נכרת בין התובע לנתבע במאי 2008, כאשר מטרת ההלוואה הייתה לפרוע תוך 12 חודשים. המחלוקת המרכזית נגעה לשאלה האם ההסכם הוא הלוואה או השקעה, יתרת הסכום החייבת ותקופת ההתיישנות. השופט פסק לטובת התובע וקבע כי ההסכם הוא הלוואה, וכי הנתבע הודה לאחר מכן כי הוא חייב יתרה בסך 59,000 דולר, אותה יש לפרוע בתנאי הצמדה וריבית מקובלים, למרות שתקופת ההתיישנות חלפה. עוד קבע השופט כי שיעורי הריבית שנקבעו בהסכם הראשוני היו מופרזים ומנוגדים לתקנת הציבור, ולכן לא יחושבו בסכום ההחזר הסופי. בהתחשב בהודאת הנתבע ביתרת החוב, קבעה השופטת כי הסכום שהנתבע חייב בשקלים חדשים עומד על 202,252 ש"ח, כאשר הפרשי ההצמדה והריבית מביאים את הסכום הכולל ל-228,882.27 ש"ח, אותם יש לשלם בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ.