בר"ע 1967/07

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה מורכב של מערכת יחסים משולשת בין מוכרים (מערערים), קונים (לווים) ובנק שממנו קיבלו הלווים הלוואה לרכישת הנכס של המוכרים. השאלה המרכזית היא האם הבנק יכול לפתוח בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכון כנגד המוכרים. פסק הדין מכיר בזכות השעבוד של הבנק על הנכס, הנגזרת מהסדר "החלפת משכנתא". בתחילה נטלו המוכרים הלוואה מבנק לאומי ומשכנו את זכויותיהם בנכס. במסגרת הליך הלוואת הרוכשים מהבנק המשיב הסכימו המוכרים לרשום משכנתא והודעת משכון, שכללו פטור מהגנות שמציע חוק ההוצאה לפועל. עם זאת, פרשנותה של חובה זו מורכבת בשל היעדר פרטי הסכם מפורשים. פסק הדין מכיר בזכותו של הבנק לממש את המשכון על הנכס, בכפוף להגנות והוראות מסוימות. באופן משמעותי, לבנק יש הזדמנות להוכיח את ויתור המוכרים על הגנות לפי סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, מה שעלול להביא למימוש מיידי של המשכון על כל חוב ההלוואה. ההחלטה גם מדגישה את חוסר תום הלב של המוכרים ואת ההונאה לכאורה, ומצביעה על כך שהם היו שותפים למזימה להוציא כספים מהבנק. עם זאת, השופט לא התעמק בטענות הונאה אלה. בנוסף, פסק הדין מתייחס לטענות המוכרים בדבר אי תחולתו של סעיף 81ב1, וקובע כי יש לכבד את תנאי ההחלטה הקודמת, המאפשרים להם לפרוע חוב בפיגור. לפיכך, הערר מתקבל, וצו הפינוי הקודם אינו תקף. זכות המשכון של הבנק מאושרת, והוא רשאי להמשיך בביצוע, תוך שמירה על ההגנות המפורטות והוראות החוק. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו, והבנק נדרש להחזיר את הערבות לבא כוח המוכרים.