עפ"ת 3236-12-12

תקציר

לאחר בחינת כל המידע הרלוונטי בנוגע לערעור, החליט השופט לדחות אותו. הם מצאו כי נימוקיו של בית משפט קמא לדחיית בקשות המערער היו מבוססים ומנומקים היטב. בנוסף, הם ציינו כי התצהיר שהוצג כראיה היה מעורפל ולא סיפק פרטים ספציפיים לגבי ביצוע העבירות. השופט מצא את זה חשוד כי למערער ולמצהיר יש זיכרון כה ברור של האירועים המדוברים, במיוחד בהתחשב בכך שבוצעו מספר עבירות דומות בערך באותו זמן. התצהיר היה חסר פירוט ולא הביא כל ראיה משכנעת לכך שהמצהיר הוא זה שנהג ברכב במהלך ביצוע העבירות. תחת זאת, נראה היה כי מדובר בניסיון לסייע למערער, במיוחד בהתחשב בפרק הזמן הקצר שבו בוצעו עבירות אלה. עוד ציינה השופטת כי ראיות אחרות סותרות את הטענות שהועלו בתצהיר. על פי החוק, כפי שפורש בפסקי דין קודמים, לבית המשפט שיקול דעת להיעתר לבקשה לעיכוב משפט רק אם קיימת סיבה מוצדקת או ראויה לעיכוב או אם דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. המערערת לא סיפקה כל נימוק המצדיק את השיהוי, ועל כן הערעור אינו עומד בדרישות החוק. השופט הגיע למסקנה כי תשלום הקנס מהווה הודאה באשמה וכי הדו"ח הנובע מהעבירות שקול לפסק דין חלוט. משכך, הערעור נדחה, והחלטת בית משפט קמא מתקבלת.