ע"פ 377/62

תקציר

מדובר בערעור של עובד מדינה המואשם בקבלת שוחד פעמיים בעת שכיהן כממלא מקום מזכיר לשכת הבריאות בעפולה. תחילה נגזרו על הנאשם שנתיים מאסר לפי החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי"ב-1952, שבית המשפט המחוזי הפחית מאוחר יותר לשישה חודשים לאחר תיקון הרשעתו לעבירה פחותה. ההגנה טענה כי הסכומים שהתקבלו היו החזרי הלוואות, אך בית משפט השלום הסתמך באופן מלא על עדותה של המתלוננת, הנתמכת בראיות נלוות כמו ספר חשבונות ושיחות מוקלטות – למרות שבית המשפט המחוזי קבע כי חלק מראיות אלה פסולות. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבירור בשל חשש מהשפעת הראיות הפסולות, אליהן התייחס בית משפט השלום בכך שאישר את אמונו העצמאי בעדותה של המתלוננת. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה המתוקנת ואת עונש המאסר של שישה חודשים, וציין כי בתי המשפט לערעורים נוהגים לבטל פסקי דין שהושפעו מראיות פסולות. עם זאת, מעשיו של בית המשפט המחוזי היו מוצדקים במסגרת סמכותו, שכן לא היה חשש לעיוות דין מההליך. בתי המשפט הדגישו את חומרת העבירות ואת נחיצותם של העונשים, בהתחשב בשימוש לרעה של המערער במעמדו ובהשפעה החברתית של מעשיו. הערעור העלה סוגיות פרוצדורליות הנוגעות להערכת ראיות ומהימנות עדים, אשר בית המשפט פתר על ידי הערכת הטיפול בעדותו של שופט השלום, ובסופו של דבר מצא את פסק דינו תקף.