ע"א 235/75

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בטענת המערערת כי דרישות משפטיות מסוימות, גם אם לא צוינו במפורש במסמך, צריכות לחול אוטומטית על הפיכתו להסכם מחייב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בית המשפט פסק לטובת המערערת, והדגיש כי גם אם במסמך עסקה לא מתקיימים תנאים מפורשים כגון מועדי תשלום ואספקה, ניתן לבצעם בתוך "זמן סביר" כקבוע בחוקים הרלוונטיים, לרבות חוק המכר, התשכ"ח-1968. הוויכוח הביקורתי נסב סביב השאלה האם ניתן להוסיף אלמנטים שאינם מפורטים במפורש בהסכם על ידי הוראות חוק או הלכה. השופט ויתקון הדגיש כי התנאים המשתמעים מבחינה משפטית אינם צריכים להיות מנוסחים בתוך המסמך כדי להפוך אותו לתקף לפי סעיף 8. בית המשפט מצא כי הקבלה המדוברת, המעידה על תשלום חלקי עבור מכירת קרקע, מכילה פירוט מספק על העסקה, הנכס, המחיר והצדדים המעורבים. גם אם פרטים על זמני ההעברה או התשלום לא היו במסמך עצמו, נורמות סטטוטוריות יכלו למלא את הפערים הללו. לפיכך, תנאים הנוגעים להוצאות ולמסים יכולים להיות כפופים גם להוראות החוק הקיימות, אלא אם כן שונו במפורש בהסכמה הדדית. בנוסף, חוסר העקביות בזיהוי בעל הנכס לא פסל את ההסכם, שכן שני המסמכים הקשורים הצביעו על אותה ישות. בית המשפט הגיע למסקנה כי היעדר תאריכים ואחריות מוסכמים במפורש בקבלה לא מנע ממנה לשמש כהסכם מחייב. הערעור התקבל, מה שהביא לביטול דחייה קודמת על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, והמשיבה חויבה בתשלום הוצאות בסך 3,000 לירות.