ע"פ 71577/04

תקציר

המערערים הואשמו בשורה של עבירות של העלמת מס באמצעות שימוש בחשבוניות פיקטיביות. בית משפט קמא מצא את המערערים אשמים בחלק מהאישומים וזיכה אותם מאחרים מחמת ספק סביר. המערערים טענו כי שגה בית משפט קמא במספר טעויות. ראשית, נטען, כי שגה בית המשפט בסיכומו של פסק הדין בכך שקבע כי המערערים זוכו משלוש עבירות, בעוד שבגוף פסק הדין צוין חמש. השופט הסכים עם פרשנותם של המערערים, אך ראה בכך טעות טכנית שאין לה כל השלכה לגופו של פסק הדין. שנית, טענו המערערים כי בית המשפט נתן אמון מופרז בעד מדינה, שעדותו שקרית. השופט מצא את הערכת בית המשפט את מהימנותו של העד סבירה, והניסוח הדומה לפסקי דין אחרים אינו קשור. שלישית, טענו המערערים כי גרסתם לאירועים בנוגע לחשבוניות בילור נכונה, וכי הסחורה סופקה באמצעות גורם שונה מזה הנזכר בכתב האישום. השופט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי בעדויותיהם של המערערים היו סתירות מהותיות, אשר מוטטו את הגנתם. באשר לחשבוניות חברת י.ז. לא מצאה השופטת עילה להתערב בקביעת בית המשפט כי מדובר בחברת קש. השופט הסכים גם עם הערכת בית המשפט את עדויותיהם המשתנות של המערערים, שפגעו באמינותם. השופט הגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה את טענתה בעניין חשבוניות בילאור והמערערים לא הצליחו לעורר ספק סביר. עם זאת, כל חשבונית נדרשה להיבדק לגופה, ובית המשפט זיכה את המערערים מחמש חשבוניות מחמת הספק. השופט הדגיש כי ההבחנה בין חשבוניות פיקטיביות לחשבוניות זרות אינה מהותית במקרה זה. אשר ליסוד הכוונה, הסכימה השופטת עם קביעתו של בית משפט קמא כי מעשיהם של המערערים וניסיונם להסתירם הצביעו על כוונה להעלים מס. השופט התייחס גם לטענת המערערים בדבר היעדר מוטיבציה לרכוש חשבוניות פיקטיביות מאחר שמדובר במפעל מאושר ששיעור המס בו נמוך יותר. טענה זו נדחתה מאחר שהמערערים לא הביאו ראיות מספיקות, והשופטת ציינה מניעים אפשריים אחרים למעשיהם. השופט לא מצא פגם בפסק דינו של בית משפט קמא והציע להותיר על כנו את ההרשעה בעניין שלוש עשרה החשבוניות ואת זיכויים של החמישה. באשר לערעור על גזר הדין, שקל השופט את נסיבות המקרה והגיע למסקנה כי העונש המתון שהטיל בית משפט קמא ראוי ואין להתערב בו. למרות הזיכוי החלקי, השופט לא ראה סיבה לשנות את התוצאה הסופית, שכן מדובר בעבירות חמורות ומתוכננות. השופט הציע לדחות גם את הערעור על גזר הדין. השופט ברלינר חלק חלקית על החשבוניות של י.צ., וסבר כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, והותיר ספק שהמערערים צריכים ליהנות ממנו. השופט המר הסכים עם חוות דעתה של השופטת שייצר והצטרף אליה בעניין י.צ. לשיטתה, הראיות הצביעו על כך שי.צ. הייתה חברה פיקטיבית, ועל המערערים היה נטל ההוכחה להראות כי קיבלו את הסחורה באמצעות צד שלישי. לפיכך נדחה הערעור פה אחד לגבי חלק א', הנוגע לבילור, וברוב לגבי חלק ב', הנוגע לי.ז., כאמור בחוות דעתו של השופט שייצר. גם הערעור על גזר הדין נדחה.