עב"ל 32983-11-20

תקציר

בפסק דין זה בחן בית הדין הארצי לעבודה ערעור בעניין ההכרה בפגיעות לפי תיאוריית המיקרוטראומה. כדי לבסס מיקרוטראומה, על התובע להוכיח תנועות חוזרות, זהות במהותן, הממוקמות באזור מסוים בגוף, המבוצעות לאורך תקופות משמעותיות במהלך שגרת עבודתו. בית הדין שב והדגיש כי אף שתנועות אינן חייבות להיות זהות, עליהן לגרום נזק מצטבר מספיק כדי לפגוע ביכולת העבודה. במקרה דנן, טען המערער לחבלות בגבו, בצווארו, בידיו וברגליו, עקב פעולות עבודה חוזרות ונשנות. עם זאת, לגבי פציעות הגב והצוואר, בית המשפט מצא כי התנועות המתוארות השתנו בשל גבהי מדף שונים ולא בוצעו ברציפות באותו רצף, לעתים קרובות בסיוע התלמיד. באשר לתנועות ידיים, ציין בית המשפט מגוון משימות שבוצעו ללא חזרה עקבית בסדר קבוע, ודחה את התביעה בשל היעדר פעילות זהה רציפה. לגבי פציעות רגליים, קבע בית המשפט כי עמידה ממושכת לבד, ללא תנועות דינמיות או מגוונות, אינה מהווה מיקרוטראומה. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער לא הביא ראיות עובדתיות מספיקות למיקרוטראומה בפגיעות נטענות כלשהן ודחה את הערעור מבלי להטיל הוצאות משפט.