בד"א 23/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים בעקבות דיון משמעתי בלשכת עורכי הדין בתל אביב, שהרשיע עורך דין בעבירה על חוק עורכי הדין. הערר הראשון, מספר 23/92, הוגש על ידי הוועדה המחוזית תל אביב כנגד החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי שלא להטיל עונש על עורך הדין המשיב. הערעור השני, מספר 26/92, הוגש על ידי עורך הדין כנגד הרשעתה. התיק סובב סביב כתבה שפורסמה בעיתון "לאשה", שכללה ראיון עם עורכת הדין, כולל פרטים על לקוחות ספציפיים ותיקים בהם טיפלה. עורכת הדין הודתה כי נתנה את הראיון אך הכחישה כי הסכימה עם תוכן הכתבה שפורסמה, וטענה כי אין להשתמש בה כראיה אלא אם העיתונאי שכתב אותה נוכח בבית המשפט כדי לאמת את תוכנו. דעת הרוב של בית הדין הארצי דחתה את שני הערעורים, ואישרה את ההרשעה ואת ההחלטה שלא להטיל עונש. נקבע כי אשמתה של עורכת הדין הוכחה על סמך הראיות שהובאו, לרבות הכתבה בעיתון, הודאתה של עורכת הדין עצמה ועדותה. בית המשפט הדגיש כי על עורכי הדין מוטלת האחריות לוודא שרק תכנים מותרים מתפרסמים בראיונות ואין להסתמך על עיתונאים שיקפידו על הנחיות אתיות. עם זאת, דעת המיעוט חלקה על ההרשעה, וסברה כי היה על המתלוננת לזמן את העיתונאי להעיד וכי הימנעותה מכך החלישה את עניינם. עוד נטען בחוות דעת זו כי היה מקום להתחשב בהסתייגותה של עורכת הדין מתוכן הכתבה, וחוסר האמון בדבריה אינו מהווה עילה מספקת להרשעה. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי עורך הדין ביצע עבירה וכי יש לדחות את הערעורים, תוך שמירה על ההרשעה ועל היעדר גזר הדין הנוכחי.