ע"פ 377/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על הרשעתו בעדות שקר של יו"ר ועדת הביקורת של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תצהיר כוזב ופרוטוקול ישיבה, ממנו משתמע כי התקיימה פגישה פיזית, כשלמעשה לא התקיימה כזו. בית משפט קמא הרשיע את המערער, אך בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, ביטל את ההרשעה. בית המשפט העליון קבע כי לצורך הרשעה בעדות שקר לפי סעיף 237(א) לחוק העונשין, עדות השקר צריכה להיות גם מהותית, ולו במעט, וגם ביודעין. נמצא כי מעשיו של המערער לא עמדו באף אחד מקריטריונים אלה. ראשית, השאלה האם ועדת הביקורת התכנסה הייתה משמעותית דיה כדי להשפיע על תוכן פסק הדין. עם זאת, סברתו של המערער כי ההחלטה תקפה, על פי הנוהג המקובל בוועדה, משמעה כי לא התכוון להטעות את בית המשפט ולא הבין כי דבריו אינם אמת. מהראיות עולה כי המערער סבר באמת ובתמים כי ההחלטה התקבלה כדין, גם אם לא התקבלה במהלך פגישה פיזית, ועל כן מעשיו אינם מהווים "שקר מחושב". אזכור שמות הנוכחים בפרוטוקול לא הספיק כדי להוכיח כוונה להטעות, מה גם שאותו בית משפט עצמו הכיר בגמישותו של המונח "נוכח". יתר על כן, החלטתו המאוחרת של המערער לאשרר את הקודמת לא יכלה לשמש ראיה לידיעתו המוקדמת על אי סדרים כלשהם. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי המידע הכוזב בהגשתו של המערער נבע מרשלנות ואי דיוק, ולא מתוך כוונה להטעות, ולכן זיכה אותו.