ת"צ 18754-09-15

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותו של נוהג בן עשרות שנים של חישוב שכר טרחת סוכני ביטוח כאחוז מדמי הניהול הנגבים מלקוחות שרכשו מוצרים פנסיוניים. בית המשפט מגיע למסקנה כי נוהג זה לא היה אסור על פי חוק בתקופה הרלוונטית. פסק הדין בוחן את הדינים הרלוונטיים ואת פרשנותם, לרבות חוק הייעוץ והשיווק, חוק קופות גמל וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. היא מדגישה את ההבחנה שנעשית בחוקים אלה בין יועץ פנסיוני לבין סוכן פנסיוני, ומסבירה כי בעוד שהראשון חייב להיות אובייקטיבי ואין לו שייקה, לאחרון מותר להיות זיקה למוצר פנסיוני. בית המשפט מקבל את טענת המשיבים כי היעדר איסור מפורש על עמלות סוכן בחוק מצביע על כך שהוא הושמט במודע. בנוסף, היא מדגישה כי דמי הניהול נפרדים מנכסי קופת הגמל ולעמיתים אין זכות קנויה להנחה בהם. כמו כן נדונה טענת המבקשים כי לא היו מודעים לנוהג ונגרם להם נזק כלכלי כתוצאה מכך. בית המשפט מוצא כי רוב הקולגות מסתמכים על סוכנים שיטפלו בהפרשות שלהם לפנסיה ולעתים קרובות אינם חוקרים את השוק או מנהלים משא ומתן על דמי ניהול. עוד צוין כי סוכנים מסייעים בדרך כלל ללקוחות בקבלת דמי ניהול מופחתים ולעיתים קרובות מייצגים במידה מסוימת את האינטרסים של הלקוח. הימנעותם של המבקשים מלנהל משא ומתן פעיל או להשוות הצעות אחרות מערערת את טענתם כי היו יכולים להשיג שכר טרחה נמוך יותר אילו ידעו על הנוהג הרווח. יתר על כן, בית המשפט מטיל ספק בכך שאנשים פרטיים היו יכולים לנהל משא ומתן על עמלות טובות יותר מאלה שהשיגו סוכנים מטעמם, בהתחשב בכוח השוק של הסוכנים וביכולתם למנף מנויים קבוצתיים. סיכומו של דבר, הבקשה לאישור נדחית, והמבקשים נדרשים לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך 75,000 ₪. הסוכנים אינם נכללים בפסק הדין שכן הם לא היו צד להליך.