תלה"מ 45527-07-19

תקציר

מדובר בשתי תביעות רכוש שהוגשו על ידי בני זוג נשואים, שבבעלותם שתי דירות יחד. התובעת, האישה, ביקשה לבסס בעלות בלעדית על אחת הדירות והזכויות הסוציאליות הנלוות, בהתבסס על שני הסכמים שנחתמו בין הצדדים - הסכם גישור והסכם שלום בית. הנתבע, הבעל, טען כי ההסכמים אינם מחייבים מבחינה משפטית וכי יש לחלק את הנכסים שווה בשווה. השופטת פתחה בבחינת הסכם שלום הבית, שקבע כי אם הבעל יעזוב את בית הנישואין, הוא יוותר על זכויותיו בדירה המשותפת ויעביר אותן לאישה. הבעל טען כי ההסכם זויף, אך השופט דחה טענה זו ומצא את ההסכם אותנטי. עם זאת, השופט קבע כי ההסכם, יחד עם הסכם הגישור, נעדרי יכולת אכיפה משפטית משום שלא אושרו על ידי בית משפט, והצדדים לא פעלו על פיהם. יתר על כן, השופט קבע כי ההסכמים לא היו בחשיבה קדימה אלא התמקדו בנכס ספציפי, וטעון אישור בית המשפט. מכיוון שההסכמים לא אושרו והצדדים לא פעלו על פיהם, הם לא היו תקפים מבחינה משפטית. לאחר מכן, השופט שקל את תביעות הרכוש. לא הייתה מחלוקת כי היה קרע בין בני הזוג, אך הם לא הסכימו מתי התרחש הקרע. השופט פסק לטובת הנתבע וקבע את מועד הקרע ליום 13.2.2019, יום הגשת התביעה ליישוב סכסוך. כתוצאה מכך, חויב הבעל לשלם לאישה מחצית מדמי השכירות מהדירות, בניכוי תשלומי משכנתא, ממועד זה ואילך. עוד קבעה השופטת כי על הבעל לשאת במחצית מהוצאות אחזקת הבית מתחילת ההליך. לגבי הדירה ברחוב ג' קבעה השופטת כי שני הצדדים מחזיקים בחלקים שווים, ודחתה את תביעת התובעת לבעלות בלעדית. בנוסף, הבהירה השופטת כי חלוקת הנכסים לא כללה את הזכויות הסוציאליות של התובעת, שלא הוזכרו בהסכמים. לסיכום, השופט דחה את טענות התובע וקבע כי רובן נדחו, ולכן אף אחד מהצדדים לא יישא בהוצאות.