רע"פ 1520/01

תקציר

הערר עסק בצו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, שמטרתו לעצור את השימוש למגורים בשבע דירות בעין חמד, שנבנו בניגוד להחלטות מחוזיות והיתרי בנייה שייעדו את השטח למלונאות בלבד. המבקשים טענו לקבלת הערעור בשל שיהוי הרשויות, וטענו כי שיהוי זה מקים אינטרס הסתמכות. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור והבהיר כי עיכוב באכיפה אינו מגן מפני אי-חוקיות ברורה, במיוחד בענייני אכיפת חוק. פסק הדין הדגיש את הצורך בקיום האינטרס הציבורי על פני תביעות הסתמכות פרטניות, במיוחד כאשר הוראות התכנון מופרות קשות. אף שהיו בפעולות הרשות פגמים – כגון הליכי אישור לא תקינים ואכיפה מאוחרת – לא היה בהם כדי להצדיק את הפסקת פעולות האכיפה. בית המשפט הדגיש כי למבקשים היו התראות רבות על ייעוד הבניין, לרבות סעיפים חוזיים המציינים כי הפרויקט הוא "שכונת נופש" וקביעות רשמיות לשימוש מלונאי בלבד. הממצאים הראו כי היזמים שיווקו את היחידות למגורים למרות איסורים ברורים, והרוכשים התעלמו משילוט ומהליכים רשמיים נגד שימוש זה. בעוד מצוקתם של הרוכשים הוכרה, בית המשפט אישר מחדש את החובה לכבד את חוקי התכנון וההגנות הסביבתיות, והציע כי קונים עשויים להגיש תביעות נגד יזמים או צדדים מעורבים בגין כל פעולה מטעה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי יש לגבור על ההקפדה על חוקי התכנון ואכיפת האינטרס הציבורי, ודחה את ערעור המבקשים.